צו את ב״י. לשון זרוז משום שיש כאן חסרון וגרוע בנחלת השבטים:
תתנו ללוים. מיותר והיינו דלא נימא שאין החיוב ליתן ללוים אלא המגרש שהיה כבר לעיר. אבל אם לא היה מגרש א״צ ליתן מש״ה פי׳ הכתוב תתנו ללוים החיוב לעשות מגרש בשבילם. [ולא תקשה מהא דב״ב דכ״ד ב׳ מקשה על הא דמפרש עולא טעם המשנה דמרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה משום נוי העיר ותיפוק לי׳ משום שאין שדה מגרש כו׳. ומאי מקשה נימא דמיירי אפי׳ בעיר שאין שם מגרש. הא ל״ק דע״כ מיירי שאין אותם כ״ה אמה זרוע. דאלו היה זרוע אין בזה נוי העיר יותר מאילנות וע״כ מיירי שהוא פנוי וא״כ ה״ז מגרש כמה שהוא. ואסור לשנות]:
והיו הערים להם לשבת. שאין להם רשות להחליף ולעשות מעיר מגרש. אלא דוקא לשבת. כדתנן שלהי מס׳ ערכין:
ומגרשיהם. שני המגרשות שיבואר במקרא ד׳ ה׳:
יהיו לבהמתם ולרכושם. זהו המגרש של אלף אמה כמו שיבואר. ולכל חיתם. זהו מגרש של אלפים אמה דתנן במס׳ סוטה פ״ה דבא לשדות וכרמים. ואע״ג שהיה להם תבואות שדה וכרם מתרומה ומעשר. מכ״מ נצרך למאכל הפירות בשעה שהמה חיים. היינו מיד אחר תלישתו ממקור גידולו. וזה נקרא חי בדבר שאין בו רוח חיים. כמו מים חיים. ובאשר תו״מ ניתן אחר דיגון שכבר נתייבש ואינו חי. מש״ה ניתן להם זה המגרש שיהא להם פירות בחיתם. ומסתמא היו רשאים לזרוע שם גם ירקות גנה שעיקר מאכלם הוא מיד אחר תלישתן וזהו בכלל חיתם :
אלף אמה סביב. בהיקף שלם. שמה היה לבהמתם ולרכושם. היינו אוצרות ודיר לבהמה. ונכללו בעיבורה של עיר או איברה של עיר כידוע מס׳ עירובין ר״פ כיצד מעברין:
ומדתם מחוץ לעיר. אינו מקיר העיר כמו מקרא הקודם. אלא מחוץ לעיבורה של עיר. כמו לענין תחומי שבת שנמדד מחוץ לאוצרות וכדומה:
את פאת קדמה. משמע שאינו סביב בהיקף אלא רק נגד כל צד. וכ״כ הרמב״ן ז״ל ובא״א ממש״כ. וזה היה לכל חיתם. כמש״כ:
ועליהם תתנו. ועוד תתנו מיבעי. אלא ללמד דארבעים ושתים עיר היו קולטות כמו שש ערי מקלט. אלא שהיה איזה נ״מ ביניהם כדאי׳ במכות פרק ב׳. נמצאו הני עירות באו לעזור לצורך שש הערים הללו. מש״ה כתיב עליהם:
מאת הרב תרבו. באמת היה מכל השבטים ד׳ עיר לכל אחד. ורק מיהודה ושמעון לא נשתוו. מיהודה היה שמנה עיר. ומשמעון עיר אחת. והיינו מאת הרב תרבו וגו׳:
איש כפי נחלתו וגו׳. היינו הנשיא אשר מתחלה ינחול לעצמו:
יתן מעריו ללוים. עוד קודם שיחלק למשפחות שבשבטו. למען ידע איך לחלק למשפחות. משא״כ אם יותן למשפחות תחלה. יהיה בלבול במשפחות אם יוקח אח״כ מאיזה משפחה עיר. מש״ה כתיב איש ולא כתיב המטה:
כי אתם עוברים אה״י וגו׳ לעיל בפרשה של והורשתם כתיב ג״כ עוברים. ובפ׳ גבולין כתיב כי אתם באים. והכל בדיוק דבפ׳ והורשתם הוזהרו מיד שעברו אה״י וההחילו להלחם שידעו שעליהם מוטלת המצוה להוריש את כל יושבי הארץ. וא״כ לא יתנהגו כמו שהדין כצרים על עיר להשאיר צד אחד פתוח כדי מי שירצה לברוח יברח וכדתני בספרי פ׳ כי תצור אל עיר וכמו שעשו במלחמת מדין כמש״כ שם ל״א ז׳ משא״כ במלחמת הכנעני. וכן איבוד ע״ז היה החיוב מיד. משא״כ לדעת גבולי א״י לא היה הצורך לדעת עד שכבשו הרבה מעיקר ישוב א״י. מש״ה כתיב כי אתם באים שהוא אחר כבוש וחלוק שנתחייבו בתו״מ אבל לפני זה אע״ג שנתחייבו בחלה. מכ״מ אינו מצוי כ״כ להביא עיסת חו״ל להפריש על עיסת א״י:
מעתה כאן בפרשת ערי מקלט שלא הוקבעו עד שכבשו וחלקו. היה ראוי לכתוב ג״כ כי אתם באים ולא עוברים. ונראה דמכאן יצא הדרש במס׳ בכורות דנ״ה ארצה ארצה כנען ולא הירדן ארצה כנען. אלא שיש בזה מחלוקת ע״ש. ולפי הפשט משמעות והקריתם דבסמוך היינו לשון הזימון על להבא ולא לשון קריאה והקדש כלשון דכתיב בס׳ יהושע כ׳ ויקדישו את קדש בגליל. והזמנה זו היא קודם שבאו להקדיש. והוא משום שלא בנקל היה למצוא עיר המסוגל לערי מקלט בכל התנאים שצריכים לזה. שיהא דוקא בשלוש הארץ. ובפרטים המבואר במס׳ מכות פ״ב. לכן היתה המצוה שמתחלה עוד שלא הגיעו להקדיש לשום לב ולהזמין ערים שיהיו מסוגלים לכך אח״כ. מש״ה כתיב כי אתם עוברים. דמתחלת העברה היתה המצוה להזמין בדרך הילוכם כאשר יזדמן איזה עיר להקדיש אח״כ :
רוצח מכה נפש בשגגה. דמכה נפש משמע חבורה בעלמא. כדאי׳ בסנהדרין פ׳ הנחנקין דמכה נפש קאי על אב דחייב על חבורה. וא״כ הייתי ס״ד דחייב גלות מש״ה כתיב רוצח מכה נפש. דוקא רוצח. וכ״ה בספרי. והכי צ״ל במכות ד״ח רוצח מכה נפש פרט למכה אביו. ולא כפרש״י שם:
ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו׳. לפי הדרש במכות די״ב קאי על הנהרג עפ״י סנהדרין. אבל לפי הפשט לא נזכר בכל הפרשה אלא הנהרג ביד גואל הדם. ובאופן שאין התראה וכדומה. שאין ביד ב״ד להרגו. אלא שניתן ביד גואל הדם וכאשר יבואר עוד בפרשה. ופי׳ הכתוב שלא ימות ביד גואל הדם עד עמדו וגו׳. דמתחלה בא הרוצח לעיר מקלט ושם חוקרים ב״ד אם ראוי להשאר שם וינצל או לא וכדכתיב להלן כ״ד ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם. והכי אי׳ במכות ד״י מתחלה אחד שוגג ואחד מזיד וגו׳. ואפי׳ רבי אינו חולק אלא על מזיד ודאי. אבל שוגג לכ״ע גולה ושופטין אותו האיך היה השוגג:
אשר תתנו. לשון תתנו אינו מדויק ולמי נותנים אותם. והכי מיבעי אשר תפרישו או תקדישו או תבדילו. אלא כמו שהיו כל ערי הלוים נקראים נתינה ממש. שיצא מרשות השבטים ללוים. כך ערי המקלט אפי׳ אי לא היו נותנים ללוים כמו שהיה לבסוף. לא הי׳ אותו השבט משתמש בהם כמו בכל עריהם. שהרי אסור לעשות בהם ענינים שמרגיל את גואל הדם לשם. היינו שימצא איש נכרי להגיד לשואליו כי הולך הוא לאיזה ענין לאותה עיר. וכדאי׳ במס׳ מכות ד״י אין פורשין בה מצודות כו׳ כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצוי׳ שם. ול״ד דברים אלו וה״ה כל כיב״ז וע״ע בסמוך. ולפי זה היו ערים אלו ניתנים מהשבטים לטובת הרוצחים בשגגה. מש״ה כתיב תתנו:
ערי מקלט תהיינה. בשמם וענינם לא יהיו רק ערי מקלט. ולא עוד עסק אחר אשר יהיה ראוי להקרא את העיר ע״ז העסק. וכמו דכתיב ביהושע כ״א ויתנו ממטה בני יהודה וממטה בני שמעון את הערים האלה אשר יקראו אתהן בשם. פירושו. שהופרשו לאיזה ענינים. שנקראו העיירות ע״ש אותם הענינים. כמו לחכמה וכדומה. ונמסרו לשבט לוי באשר המה היו פנוים מעסק פרנסה לשמור אותו ענין שבעיר. ומזהיר הכתוב שערי מקלט אלו לא יהיה בהם שום עסק שיהיו יכולים להקרא ע״ז העסק כי אם בשם ערי מקלט:
מות יומת הרוצח. היינו שלא עפ״י ב״ד. שאין מדבר ע״י התראה דא״כ אין נ״מ באיזה דבר שהמית. שהרי העדים ראו וידעו בברור שקם עליו להכותו נפש. אלא מיירי בלי התראה ואין ידיעה ברורה אם היה בשוגג או במזיד. ובזה האופן מפרש המקרא דבאלו האופנים יש לדון מענין ההריגה איך היה. ועל כן. גואל הדם הוא ימית את הרוצח וגו׳. זהו פשוטו ש״מ:
בשנאה. שידוע היה שהוא שונאו. וגם. יהדפנו. ובזה ניכר שמצד שנאה הקדומה הדפו בשאט נפש:
או באיבה. איבה אינו אלא בלב ואינו ידוע לזולתו. כמש״כ לעיל י׳ ט׳. אך באשר הכהו בידו. ניכר שהיתה איבה טמונה בלבו. אף שלא נודע קודם לזה שהוא שונאו:
ואם בפתע בלא איבה הדפו. שניכר לכל שהיה בפתע. אז אפי׳ היה ידוע לכל שהוא שונא לו. אבל הדיפה זו היתה בלא איבה שלא מצד שנאה שבלב. וניכר אופן ההדפה:
והוא לא אויב לו. בלב. וניכר הוא במה שאין נראה אחר המעשה שהוא שמח בדבר:
ולא מבקש רעתו. עד כה לא היה ידוע בכך שמבקש רעתו. דבל״ז אין הוכחה ממה שאינו שמח אחר מותו. אבל כאשר אינו מבקש רעתו עד כה יש לתלות בשגגה:
ושפטו העדה. באשר ענינים כאלה המה אומדנות. ע״כ יחקרו העדה היאך הענין נוטה:
והצילו העדה. יותר תהי דעתם נוטה להציל ממות. ומזה למדנו להציל מעונש ב״ד. בק״ו מכאן שהב״ד לא יעשו מאומה רק גואל הדם. ומכש״כ אם הב״ד יצאו להרוג. שיש להציל כל האפשר:
לחקת משפט. אע״ג דבאמת אינו חקת משפט. אחר שאין הורגים במצות ב״ד. מכ״מ הזהירה תורה לעשות בזה כמו בחקת משפט:
לפי עדים. לערך העדים. אם רבו העדים שאומדין שהיו בשנאה וכדומה מוסרים לגואל הדם דאע״ג שכלל גדול הוא תרי כמאה ומאה כתרי מכ״מ במקום שאינו אלא אומדנא אינו כן כדאי׳ ביומא דפ״ג דלענין אומדנא בתר דעות אזלינן. [ואע״ג דאי׳ התם דבנפשות אינו כן. זה אינו אלא בבאים זה אחר זה. אבל כשהם ביחד הולכים לעולם בתר רוב באומדנא כדעת שאלתות דר״א פ׳ שמות סי׳ ל״ח ולא עדיפי מדייני. וע׳ מש״כ בהע״ש שם]:
ועד אחד לא יענה. אחר שאין זה אלא אומדנא ס״ד דגם דעת יחידי מועיל כמו דמועיל עד א׳ לשבועה ע״כ הזהיר הכתוב דמכ״מ עד אחד לא יענה מאומה בזה. ומש״ה כתיב בלשון לא יענה ולא כתיב לא יעיד או לא יקום [ומזה יצא הדרש בסנהדרין דל״ג ב׳ דמיירי באמירת זכות וחובה דאי לענין עדות כמשמעו לא יקום מיבעי. אבל לפי הפשט הוא כמש״כ דהוא לענין אומדנא]:
ולא תטמא את הארץ וגו׳. מתחלה הזהיר הכתוב על מזיד. וכאן הזהיר הכתוב על רציחה בהוראת היתר. שמכ״מ הוא מטמא את הארץ. וטומאה א׳ בשוגג וא׳ במזיד מטמא. ה״נ רציחה בכל אופן מטמא את הארץ. ומפרש והולך אשר אתם יושבים בה. ללמד שטומאה זו גורמת שלא תשבו בה. וכדתנן במס׳ אבות ובשבת פרק ב׳ דש״ד גורם לגלות את ישראל:
אשר אני שוכן בתוכה. ללמד שש״ד גורם שלא אשכון בארץ מפני הטומאה וכדאי׳ שם:
כי אני ה׳ שכן בתוך בני ישראל. פרש״י אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם. ובאמת לשון זה נשנה בת״כ פ׳ אחרי עה״פ השוכן אתם בתוך טומאותם והובא ביומא ד׳ נ״ז. אלא שבספרי דורש זה גם מזה המקרא. ומפרש כי אני ה׳ שוכן בתוך ב״י. היינו בא״י קודם שיגלו. אע״ג שהם נטמאים מחמת ש״ד. מיהו עוד תניא בספרי רנ״א חביבים ישראל שכ״מ שגלו שכינה עמהם. ומביא הרבה קראי ובסוף הביא מקרא זה כי אני ה׳ וגו׳. ואינו מובן האיך מוכח מפרשה זו הכי. והרי כאן מיירי בא״י. אבל הענין דהמקרא נותן טעם על שני דברים הקודמים. שטומאה זו מגלה את ישראל מא״י ומגלה את השכינה. ולכאורה בשלמא גלות השכינה מובן בטעמו. דהשכינה אינה יכולה להיות במקום טומאה. אבל גלות ישראל אמאי והלא העון בעצמו אינו חמור כ״כ שהרי מיירי ברציחה בהוראת היתר. וא״כ אמאי יהיו ישראל גולים משום טומאת הארץ. ע״כ מבאר הכתוב הטעם כי אני ה׳ שוכן בתוך ב״י. אין שכינתי בעולם רק בקרב ישראל. ומאחר שלא אוכל לשכון כבוד בא״י מפני הטומאה. ומוכרח אני להיות גולה לחו״ל. מוכרח אני להמשיך עיקר ישיבה ישראל אחרי. כדי שאהיה אשכון בקרבם בחו״ל. וממילא למדנו שהשכינה היא בקרב ישראל אפי׳ בחו״ל :
